Les documents
רמב"ם הלכות מקוואות פרק יא הלכה יב
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן.
Halacha 12
It is a clear and apparent matter that the concepts of purity and impurity are Scriptural decrees and they are not matters determined by a person's understanding and they are included in the category of chukim. Similarly, immersion in a mikveh to ascend from impurity is included in the category of chukim, because impurity is not mud or filth that can be washed away with water. Instead, the immersion is a Scriptural decree and requires the focusing the intent of one's heart. Therefore our Sages said: "When one immersed, but did not intend to purify himself," it is as if he did not immerse.
Although it is a Scriptural decree, there is an allusion involved: One who focuses his heart on purifying himself becomes purified once he immerses, even though there was no change in his body. Similarly, one who focuses his heart on purifying his soul from the impurities of the soul, which are wicked thoughts and bad character traits, becomes purified when he resolves within his heart to distance himself from such counsel and immerse his soul in the waters of knowledge. And Ezekiel 36:25 states: "I will pour over you pure water and you will be purified from all your impurities and from all your false deities, I will purify you."
בראשית פרק ו
וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: (ו) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:(ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק: פ
L'Éternel vit que les méfaits de l'homme se multipliaient sur la terre, et que le produit des pensées de son cœur était uniquement, constamment mauvais; 6 et l'Éternel regretta d'avoir créé l'homme sur la terre, et il s'affligea en lui-même. 7 Et l'Éternel dit: "J'effacerai l'homme que j'ai créé de dessus la face de la terre; depuis l'homme jusqu'à la brute, jusqu'à l'insecte, jusqu'à l'oiseau du ciel, car je regrette de les avoir faits.
Rashi :
Il s’affligea en Son cœur Dieu se désola de l’échec de l’œuvre de Ses mains (Beréchith raba, fin du chapitre 26), comme dans : « Le roi est affligé à cause de son fils » (II Chemouel 15, 11). [Ici aussi, Dieu s’est affligé à cause du cœur de l’homme, qui avait ainsi basculé du bien vers le mal.] J’écris ceci en réponse aux hérétiques : Un idolâtre a demandé un jour à rabi Yehochou‘a ben Qor’ha : « Ne professez-vous pas que le Saint béni soit-Il prévoit l’avenir ? – Bien sûr que si ! répondit-il. – Il est écrit pourtant : “Eloqim s’affligea en son cœur” » ! Le maître lui a fait observer : « As-tu jamais eu un fils ? – Oui ! – Et qu’as-tu fait à sa naissance ? – Je me suis réjoui, et j’ai fait participer tout le monde à ma joie. – Tu savais bien, pourtant, qu’il est destiné à mourir un jour ! – Quand c’est le moment de se réjouir, on se réjouit. Quand c’est le moment de pleurer, on pleure ! » Et rabi Yehochou‘a de conclure : « C’est exactement ce qu’a fait le Saint béni soit-Il. Il savait d’avance que l’homme finirait par pécher et mériter sa perte. Il n’a cependant pas renoncé à le créer, à cause des justes qui viendraient à naître. »
בראשית פרק ח
וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
Noé érigea un autel à l'Éternel; il prit de tous les quadrupèdes purs, de tous les oiseaux purs, et les offrit en holocauste sur l'autel. 21 L'Éternel aspira la délectable odeur, et il dit en lui-même: "Désormais, je ne maudirai plus la terre à cause de l'homme, car les conceptions du cœur de l'homme sont mauvaises dès son enfance; désormais, je ne frapperai plus tous les vivants, comme je l'ai fait. 22 Plus jamais, tant que durera la terre, semailles et récolte, froidure et chaleur, été et hiver, jour et nuit, ne seront interrompus."
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א
+משלי ב+ כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים - וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו? ה"ק: ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים. למימרא, דכל הפורש ממינות מיית, והא ההיא דאתאי לקמיה דרב חסדא ואמרה ליה: קלה שבקלות עשתה בנה הקטן מבנה הגדול, ואמר לה רב חסדא: טרחו לה בזוודתא, ולא מתה; מדקאמרה קלה שבקלות עשתה, מכלל דמינות [נמי] הויא בה! ההוא דלא הדרא בה שפיר, ומש"ה לא מתה. איכא דאמרי: ממינות אין, מעבירה לא. והא ההיא דאתאי קמיה דרב חסדא, וא"ל [ר"ח: זוידו לה זוודתא], ומתה! מדקאמרה קלה שבקלות, מכלל דמינות נמי הויא בה. ומעבירה לא? והתניא: אמרו עליו על ר"א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו נד+ כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו נא+ כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו כד+ וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו לד+ ונמקו כל צבא השמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. [והא הכא בעבירה הוה ומית!] התם נמי, כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי.
Scripture says, None that go unto her return neither do they attain the paths of life.21 But if they do not return, how can they attain [the paths of life]? — What it means is that even if they do turn away from it they will not attain the paths of life.'22 Does it mean then that those who repent from minuth die? Was there not that woman who came before R. Hisda confessing to him that the lightest sin that she committed was that her younger son is the issue of her older son? Whereupon R. Hisda said: Get busy in preparing her shrouds — but she did not die. Now, since she refers to her [immoral] act as the lightest sin, it may be assumed that she had also adopted minuth [and yet she did not die]! — That one did not altogether renounce her evil-doing, that is why she did not die.
Some have this version: [Is it only] from minuth that one dies if one repents, but not from other sins? Was there not that woman who came before R. Hisda who said, Prepare her shrouds and she died?23 — Since she said [of her guilt] that it is one of the lightest, it may be assumed that she was guilty of idolatry also.
And does not one die on renouncing sins other [than idolatry]? Surely it has been taught: It was said of R. Eleazar b. Dordia that he did not leave out any harlot in the world without coming to her. Once, on hearing that there was a certain harlot in one of the towns by the sea who accepted a purse of denarii for her hire, he took a purse of denarii and crossed seven rivers for her sake. As he was with her, she blew forth breath and said: As this blown breath will not return to its place, so will Eleazar b. Dordia never be received in repentance. He thereupon went, sat between two hills and mountains and exclaimed: O, ye hills and mountains, plead for mercy for me! They replied: How shall we pray for thee? We stand in need of it ourselves, for it is said, For the mountains shall depart and the hills be removed!24 So he exclaimed: Heaven and earth, plead ye for mercy for me! They, too, replied: How shall we pray for thee? We stand in need of it ourselves, for it is said, For the heavens shall vanish away like smoke, and the earth shall wax old like a garment.25 He then exclaimed: Sun and moon, plead ye for mercy for me! But they also replied: How shall we pray for thee? We stand in need of it ourselves, for it is said, Then the moon shall be confounded and the sun ashamed.26 He exclaimed: Ye stars and constellations, plead ye for mercy for me! Said they: How shall we pray for thee? We stand in need of it ourselves, for it is said, And all the hosts of heaven shall moulder away.27 Said he: The matter then depends upon me alone! Having placed his head between his knees, he wept aloud until his soul departed. Then a bath-kol28 was heard proclaiming: 'Rabbi Eleazar b. Dordai is destined for the life of the world to come!' Now, here was a case of a sin [other than minuth] and yet he did die! — In that case, too, since he was so much addicted to immorality it is as [if he had been guilty of] minuth.
ספר באר הגולה באר הרביעי פרק טז
Il est écrit dans le midrash Rabah il n’est pas écrit « que le soir fut ! » il est écrit et ce fut le soir. Rabi abahou a dit « cela nous apprend que D créé des mondes et qu’il les détruisait, jusqu'à ce qu’il ait créé les monde actuels. Il disait a chaque fois, « celui ci me plait, celui la ne me plait pas ». Rabi pinhas dit il y a une preuve aux paroles de rabi abahou puisque le verset dit « et D fit tout ce qu’il avait fait et voila que c’était très bien », comme pour dire « ce monde est bien mais le précédent n’était pas bien ». Et ce midrash est parait très étonnant a beaucoup de lecteur, pourquoi D créerait il des monde qu’il détruirait par la suite, par ce qu’ils sont mauvais, même un artisan humain ne fait pas de telles erreurs ?
במדרש בראשית רבה (ג, ז), 'יהי ערב' אין כתיב כאן, רק (בראשית א, ה) "ויהי ערב", אמר רבי אבהו, מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו. אמר, דין הניין לי, יתהון לא הניין לי. אמר רבי פנחס טעמיה דרבי אבהו (בראשית א, לא) "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, עד כאן. והמדרש הזה הוא לקצת בני אדם בתכלית הרחקה, שיהיה בורא ורואה לעולם שאינו טוב ומחריב אותו ויברא אחר, אף לאומן בשר ודם אין ראוי דבר כזה, כל שכן בבורא עולם,
Mais le fait est qu’au début D a créé les créatures, et au moment ou elles ont été crées, elles étaient le but de la création, on pouvait donc dire a leur propos qu’elles « existaient ». Jusqu’à ce que D crée l’homme qui est devenu le principal de l’existence, et lorsque D a créé l’homme il a dit celui-ci est bien mais les autres ne sont pas bons, a au moment de la création de l’homme le reste de la création a été détruite. Lorsque D a choisit l’homme, en le rendant le principal de la création, il a de facto considéré que les autres éléments du monde n’existaient plus vraiment. Et il en va de même dans toutes les actions du créateur, car au début il y avait dans le monde les nations, et ils étaient la cause de l’existence de ce monde, tant que D n’avait pas élu parmi eux un peuple unique. Et lorsque D a choisit Israël, il a de facto détruit les nations, puisque seul Israël est existant en tant que but de l’histoire, et c’est le sens du midrash qui D que D crée des mondes puis qu’il les détruits.
וזה כי מתחלה ברא הנבראים, ובשעה שנבראו ולא היה בעולם מציאות אחר, היו אותם הנבראים עיקר הבריאה, ושֵׁם המציאות עליהם. עד שברא השם יתברך את האדם, שהוא עיקר המציאות, ואמר דין יהניין לי, יתהון לא יהניין לי, ובזה נחרבו שאר הנמצאים, כאשר בחר השם יתברך באדם, שהוא עיקר המציאות, כלומר שאין שם מציאות נופל עליהם. וכמו כן הוא בכל מעשה אלקים, שמתחילה היו בעולם האומות, והם היו המציאות של עולם הזה כאשר לא היה עדיין העם אשר בחר בו השם יתברך. וכאשר היו ישראל, לא היו נבחרים האומות, ושוב לא יחשבו מציאות כלל, וזהו שאמרו שהיה בונה עולמות ומחריבן.
Et cette idée se retrouve dans beaucoup d’endroit. Rabi akivah a dit rabi abahou a dit « le mont Horeb est son nom » (Horeb veut dire destruction en hébreux), car c’est de ce mont que la destruction est descendu sur les nations du monde. Et le sens de ce midrash est que lorsque Israël a été choisit, il se trouve que les nations sont détruites par ce qu’elles ne sont plus rien. Comme le dit le verset « la fin des nations c’est le désert de la désolation »
ודבר זה רמזו חכמים במקומות הרבה. אמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פט ב), אמר רבי אבהו, הר חורב שמו, שממנו ירד חורבן לאומות העולם. וביאור זה, כי כאשר בחר בישראל, שוב נחרבו שאר אומות, שנאמר (ירמיה נ, יב) "אחרית גוים מדבר ציה וגו'", שאינם נחשבים לדבר.