Les documents
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א
והשמן שלהן. שמן - רב אמר: דניאל גזר עליו, ושמואל אמר: זליפתן של כלים טמאים אוסרתן. אטו כולי עלמא אוכלי טהרות נינהו? אלא, זליפתן של כלים אסורין אוסרתן.
א"ל שמואל לרב: בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אסורין אוסרתן, היינו דכי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא ואמר, דריש רבי שמלאי בנציבין: שמן - ר' יהודה ובית דינו נמנו עליו והתירוהו, קסבר: נותן טעם לפגם מותר; אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו, דניאל גזר ואתא רבי יהודה הנשיא ומבטל ליה? והתנן: אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו - אלא א"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין! א"ל: שמלאי לודאה קא אמרת? שאני לודאי דמזלזלו. א"ל: אשלח ליה, איכסיף. אמר רב: אם הם לא דרשו, אנן לא דרשינן? והכתיב: וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו, בשתי משתאות הכתוב מדבר, אחד משתה יין ואחד משתה שמן, רב סבר: על לבו שם ולכל ישראל הורה, ושמואל סבר: על לבו שם ולכל ישראל לא הורה. ושמן דניאל גזר? והאמר באלי אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמנה עשר דבר הן! וכי תימא: אתא דניאל גזר ולא קיבל, ואתו תלמידי דהלל ושמאי וגזור וקיבל, א"כ מאי אסהדותיה דרב? אלא, דניאל גזר עליו בעיר, ואתו אינהו וגזור אפילו בשדה. ור' יהודה הנשיא היכי מצי למישרא תקנתא דתלמידי שמאי והלל? והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו - אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ועוד, הא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו! אמר רב משרשיא: מה טעם? הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל, שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל, דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן: ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל, וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; דאמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא? במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, אי איכא גוי כולו - אין, אי לא – לא
תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן רמא
ואשר כתבת אם יש כח ביד הרבנים עכשיו להקל בדבר, מטעמא מה שכתבו עליו החיבורים שהוא אסור, פשיטא שאין להם כח, ואיך יתכן שימלא לאיש לבבו לחלוק על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שהוא מקובל מרבותיו הגדולים דלא נהגו הכי, כאשר הוא בידינו במקצת מקומות, אבל מסברת עצמו לא.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן כה
סעיף א
[א] א א) א] {א} כל ב] דיין <א> שדן דיני ממונות וטעה, ג] אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא <ב> או ב) בדברי הפוסקים, ב [ב] ג) חוזר הדין ודנין אותו כהלכה. הגה: ד] מיהו י"א דאם נראה לדיין ולבני דורו ה] <ג> מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, ג ד) יכול לחלוק עליו, ו] מאחר שאינו נזכר בגמרא (טור בשם הרא"ש). ז] {ב} מכל מקום ה) אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא (פסקי מהרא"י סימן רמ"א).
שו"ת יביע אומר חלק ז - חושן משפט סימן ה
וכן בקדש חזיתיה להגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (חו"מ דף רט ע"ג אות ב), שכ' וז"ל: עוד ראיתי בכתבי הגאון מהר"ר פתחיה בירדוגו ז"ל שכתב, שאלת אם קבלת דברי מרן היתה גם על מ"ש בבית יוסף, אף שלא הובא בש"ע, תשובה, כן הדבר, וכן ראיתי למהרשב"א ששאל למהר"י בן עטר על זה, והשיבו, לכו אל יוסף וכו' אף לגבי הכרעתו בב"י בלבד. וכן ראיתי למהר"י בן צור, ומסיים, שזהו דוקא על הב"י והש"ע, שקבלת הקדמונים לא היתה אלא על שניהם, ולא על ספר בדק הבית שלא נתגלה בימיהם בשעת הקבלה, ואם נמצא חולק על מ"ש בבד"ה המורה יכריע ע"פ הרוב או ע"פ ראיות. ע"כ. (וכן הוא בשו"ת נופת צופים חאו"ח סי' כ).
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב
אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי; לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא, מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קלא עמוד א
ואל תגמרו - לדון מיניה אלא כפי שדעתכם נוטה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כדתניא במס' נדה בשילהי פ"ב (דף כ:) רבי ראה דם בלילה וטימא ראה ביום וטהרו המתין שעה אחת וראהו אור וטימא אמר אוי לי שמא טעיתי ומקשינן ודאי טעה דתניא לא יאמר חכם אילו היה (לא) +מסורת הש"ס: [לח]+ היה טמא אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא הדין לדבר התלוי בסברא דאין לו אלא מה שלבו רואהו ובפרק קמא דסנהדרין נפקא לן מועמכם בדבר המשפט עמכם בדבר עמכם במשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
דבר המשפט הלכות סנהדרין פרק כג
הן אמת שכבר כתב הכנה"ג (שם בהגהות הטור אות מ"ד) שאין כח ביד הרבנים עכשיו לחלוק על החבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שהוא מקובל מפי רבותיו הגדולים שנהגו כן אבל מסברת עצמו לא עיין שם. והטעם מוסבר משום שקטנם עבה ממתנם של הדורות האחרונים. ולמעשה צ"ע גדול אם יוכל אדם לחלוק על הכרעת הפוסקים הראשונים. אבל היא הנותנת שגם אסור לו לפסוק בנגוד להבנתו והכרעת דעתו רק משום שמצא כתוב כן, וחובתו היא לעשות כל מאמציו להבין את כל עומק כונת דבריהם כדי שיוכל להכריע מסברא נכונה וישרה במחלוקת גדולי הפוסקים. וכל זה נכלל במושג המשפטי הרחב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כב עמוד א
קרא ושנה ולא שימש ת"ח - ר' אלעזר אומר: הרי זה עם הארץ, ר' שמואל בר נחמני אמר: הרי זה בור, ר' ינאי אומר: ה"ז כותי, רב אחא בר יעקב אומר: הרי זה מגוש. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כרב אחא בר יעקב, דאמרי אינשי: רטין מגושא ולא ידע מאי אמר, תני תנא ולא ידע מאי אמר ...
תנא: התנאים מבלי עולם. מבלי עולם ס"ד? אמר רבינא: שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי, א"ר יהושע: וכי מבלי עולם הן? והלא מיישבי עולם הן, שנאמר: הליכות עולם לו! אלא, שמורין הלכה מתוך משנתן.
ולא שימש תלמידי חכמים - ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם רשע הוא שאין תורתו על בורייה ואין ללמוד הימנו שע"י הטעמים יש חילוק באיסור והיתר ובדיני ממונות לזכות ולחייב ובטהרות לטמא ולטהר כדאמר בכמה דוכתי מ"ט אמר מר הכי ומר הכי ואמר מאי בינייהו איכא בינייהו כך וכך וערום הוא שהשומע את קולו שונה משניותיו כסבור הוא שבקי בטעמיהם ונוהגין בו כבוד כתלמידי חכמים.
אתמר - גרס.
ה"ז ע"ה - שחשוד על המעשרות ועל הטהרות.
בור - גרוע מעם הארץ.
כותי - ואסור לאכול פיתו ויינו דכיון שלא שימש חכמים אינו מקפיד על דברי חכמים לדעתם ולא שנה אלא להראות עצמו כת"ח.
מגוש - מכשף האוחז את העינים וגונב את הלבבות ואף זה כן.
רטין - תרגום חובר חבר (דברים יח) הוא מגוש לוחש המכשף את לחשיו ואינו מבין מה הם ומה פירושם אלא כך מעשיהם שהמכשפות בא ע"י אותם הלחשים.
מבלי עולם ס"ד - ומה הם גורמין לאחרים.
שמורין הלכה מתוך משנתן - קאמר שמבלין עולם בהוראות טעות דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה ועוד יש משניות הרבה (במשניות) דאמרינן הא מני פלוני הוא ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ועוד שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי הלכך מורין הוראות טעות.
מהר"ל התיבות עולם נתיב התורה
ועוד שם התנאים מבלי עולם, מבלי עולם סלקא דעתך? אלא שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי, וכי מבלי עולם הן! והלא מיישבי עולם! שנאמר הליכות עולם לו, אלא שמורין הלכה מתוך משנתן... ומתרץ, מפני שמורים הלכה מתוך משנתן כלומר שמורים אף שאינו יודע עיקר טעם המשנה, ובזה מבלין העולם כי העולם עומד על התורה, ואין זה נחשב תורה כאשר אין יודע בירור טעם המשנה והתורה שהיא להורות המעשה הוא עיקר תורה ועל זה העולם עומד, ולכך כאשר מורין הלכה מתוך המשנה לא מצד השכל הברור הם מבלי עולם שעומד על התורה. ורש״י ז״ל פירש שמורים הלכה מתוך משנתן ומבלין העולם בהוראת טעות, דכיון דאין יודעים טעם המשנה פעמים שמדמים לה דבר שאינו כך, ועוד שאינם יודעים מחלוקת התנאים ולפיכך מורים הוראות טעות כך פירש רש״י, ואין הפירוש כדבריו כלל, כי מה שאמר שמורין הלכה מתוך משנתן משמע הלכה שהיא אמת ולא שייך לומר הלכה של טעות, והוי ליה לומר רק שמורין טעות מתוך המשנה. אבל הפירוש כמו שאמרנו, כי עיקר התודה כאשר הוא מורה הלכה למעשה ודבר זה ראוי שיהיה יוצא מן התורה אשד התודה היא שכלית, ודבר זה הוא התלמוד שהוא שכלי ומזה ראוי שיהיה יוצא ההלכה למעשה, ודבר זה כודאי קיום העולם שעומד על התורה, ולפיכך התנאים שמורים הלכה מתוך המשנה הם מבלי עולם. אבל בדור הזה אם היו פופקים הלכה מתוך המשנה היה זה די, כי המשנה היא ראשית לתלמוד והתחלה אליו, אבל אין פוםקין הלכה מתוך המשנה שהיא עשויה לתלמוד כי התלמוד הוא פירוש המשנה, רק שהם פוסקים הלכה מתור הפסקים אשר נתהבדו להודות הלכה למעשה ולא נעשו ללמד אותם דק לפסוק מהם, ודבר זח יותר רחוק מן הדעת והראשונים כמו הרמב״ם זכרונו לברכה והטור זכרוגו לברכה, אף על גב שגם הם חברו הפסקים בלא בירור לא היה דעתם רק להורות סוף ההלכה ואשר הוא עולה מתוך התלמוד. אבל לפסוק האדם מתוכה מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדת רק הלכתא בלא טעמא לא עלה על דעתם ועל מחשבותם, שהרי אמרו כאן הפוסק מתוך המשנה נחשב אמגושי כמו שהתבאר... ואלו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמת שיהיו עוזבין את התלמור לגמרי ויהיו פוסקין מתוך החבורים לא היו מחברים אותם. כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוםק מתור התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תכונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב
הלכה ו
הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה.
הלכה ז
גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל, יש לו רשות לבטל ואפילו היה פחות ב מבית דין הראשון בחכמה ובמנין.
ספר כלי חמדה האזינו
ולזאת נראה עיקר בדעת הר"מ ז"ל כמ"ש הגאונים בעל לב שמח ובעל קנאת סופרים, שמעולם לא עלה על דעת הר"מ ז"ל שעובר על דברי חכמים עובר על לאו דליתא, שגם בזקן ממרא אם עובר על דעת ב"ד הגדול לעצמו, אינו בגדר זק"מ, ועיקרו של לאו דלא תסור הוא שלא לעבור על דעתם לומר שאין הלכה כדבריהם ולהורות אחרת. וצריכין אנו להאמין שהתורה נתנה להם כח הוראה הן בפירושי התורה והן לפקח על תקנת הדור במה שצריך לגדור פרצת הדת וכן לעשות זכרון לניסים כל דבריהם ד"ת הן. אמנם בעת גזירתם ותקנתם צריכין שיתבוננו שיהי׳ הדור יכול לקיים הדברים, ויקבלו על עצמם זאת. אמנם אם אין הגזירה או התקנה מתפשטת ברוב ישראל לא מפאת מרד בכח הב"ד, רק שעוברים על זה לתאבון, או שקשה עליהם לקבל זאת, אין חלות לגזירתם, ובכה״ג אינם עוביין על לא תסור כלל,כיון שאינם כופרים בכח הב"ד ומודים שהם המורים לעם, וכל אשר יורו תורה היא, וצריכין אנו לקבל עלינו זאת, אלא שבכל זאת עוברים ע"ז מפאת שלא הורגלו בכאלה או מטעמים אחרים כגון חסרון כיס וכיו"ב, כיון שאין עושים זאת בשאט נפש אינם עוברין על לא תסור ולזאת בטלה הגזירה' או התקנה